התר”כ-התרס”ד (1860-1904)
״העולם ישוחרר בחרותנו, יועשר בעושרנו, ויתגדל בגדולתנו״ – ב”ז הרצל, 1897
דוקטור בנימין זאב (תיאודור) הרצל, חוזה מדינת ישראל, מייסד ומנהיג התנועה הציונית. היה עיתונאי, סופר ומחזאי מצליח, עד אשר נוכח מצוקת עמו התגייס והקדיש למאבק במצוקה זו את כל יכולותיו ומשאביו עד יומו האחרון.
בשנת התרנ״ו (1896) פרסם הרצל את ״מדינת היהודים״ כקריאה פומבית לפתרון בעיית יהדות אירופה בפרט והאתגרים העומדים בפני היהדות בכלל, באמצעות הקמת מדינת לאום של העם היהודי. בעקבות כך התכנס בשנת התרנ״ז (1897) הקונגרס הציוני הראשון ובעקבותיו הוקמה התנועה הציונית. בשנים הבאות הקים הרצל ככלים לקידום המטרה הציונית את העיתון הציוני ״העולם״ אשר הופיע במספר שפות, את ״אוצר התיישבות היהודים״ ואת ״הקרן הקיימת לישראל.״ הרצל הנהיג את התנועה הציונית ללא לאות משך שבע השנים הבאות, מקריב למען מטרה זו את כל זמנו, כספו ובריאותו, עד מותו בטרם עת והוא רק בן 44.
במהלך שנות פעילותו, ניסה הרצל לקדם חסות אחת המעצמות להקמת ישות פוליטית יהודית, שתהיה הבסיס למדינה יהודית עצמאית. לשם כך ערך מסעות השדלות ושכנוע אצל גורמים מדיניים שונים, ביניהם העותמנים, הגרמנים והבריטים. אף שמגעים אלה לא הניבו תוצאות עד מותו, כעשור לאחר מכן היו אלה אישים בכירים בממשל הבריטי שניהלו עם הרצל מגעים, אשר היו מיוזמי הצהרת בלפור הממעניקה חסות בריטית להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. 51 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון הוקמה מדינת ישראל.
לאישיותו ופועלו של הרצל היו השפעה אדירה הן על הציבור היהודי הרחב והן על הדורות הבאים של המנהיגות הציונית מז׳בוטינסקי ועד בן-גוריון. הרצל הוא האדם היחיד ששמו מופיע במגילת העצמאות ודיוקנו מתנוסס במליאת הכנסת.
הרצל זכור היום בעיקר בזכות הגותו ופעילותו הציונית המדינית, אך הוא הקדיש מחשבה ופרסם גם בסוגיות חשובות נוספות הנוגעות למצב האנושי. למשל, ברבים מה״הסיפורים הפילוסופיים״ שחיבר העלה סוגיות הנוגעות לטבע האדם, למקומו של היחיד מול הכלל ועוד.
גם בהקשר הגותו היהודית, הרצל סבר שהציונות אינה רק שיבת העם לארצו אלא גם ליהדותו, ומעבר לנושאים של ממשל מדיני עסק גם בשאלות של חברה ותרבות.
ביקורתו של הרצל בנוגע למצב היהודים לא נגעה רק לקשיים והסכנות המאיימים על רבים מהיהודים, שכן הוא טען שאפילו היהודים אשר חייהם מבוססים ובטוחים מהבחינה החומרית (כפי שהיה אז המצב במדינות המערב), מצויים במצב בלתי נסבל מן הבחינה המוסרית והרוחנית. לטעמו, לשם השגת הבטחון והשגשוג החומרי במערב שנאלצו יהודים אלה לוותר על מורשת אבותיהם, ובכך הקריבו את את כבודם העצמי וזהותם. בחיבור שפרסם רק חודשים אחדים לאחר שראה אור ״מדינת היהודים״ כתב הרצל:
״מעשי האכזריות של ימי הביניים היו חסרי תקדים, והאנשים שעמדו בפני עינויים אלה ודאי היה בהם משהו חזק מאוד, מעין שלמות פנימית שאבדה לנו. דור שגדל בנפרד מן היהדות חסרה לו שלמות זו… אין הוא יכול להישען על עברנו ואין הוא יכול לשאת עיניו אל עתידנו. לכן נתכנס שוב לתוך היהדות ולעולם לא נרשה עוד לעצמנו להיות מגורשים מן המבצר הזה… בכך נשיב לעצמנו את השלמות הפנימית האבודה שלנו, ויחד עימה קצת אופי – אופי משל עצמנו. לא אופי אנוס, שאול, חסר-אמת, כי אם אופי משלנו.״ (מתוך מאמרו של הרצל “יהדות” שפורסם בשנת 1896)
כך,עבור הרצל, הציונות הייתה אמצעי לאחות מחדש את שברי נפש היהודי. בכתביו הדגיש הרצל שוב ושוב שהמימד הפוליטי של הציונות היה רק מרכיב אחד, חשוב אך חלקי, בתמורה שביקש להביא. מטרתו המרכזית, הבהיר תמיד, הייתה כינון תודעה יהודית יציבה ומגובשת, בעלת השקפת עולם ייחודית, שממנה יוכלו לתרום את תרומתם לעולם ולתפוס מקומם הראוי במשפחת העמים. כפי שכתב ביומנו עוד לפני שפרסם את ״מדינת היהודים״:
״באמצעות המדינה שלנו נוכל לחנך את עמנו למשימות שעודן מעבר לאופק שלנו. שהרי אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן כה רב לולא היה שמור לנו ייעוד אחר בקורות המין האנושי.״ (יומן הרצל, 14 ביוני, 1895)
מכון הרצל מבקש להציג ולדון גם בהיבטים אלה של הגות הרצל, על מנת להנגישם ולשלבם כחלק מהשיח הרעיוני והציבורי, בארץ ומחוצה לה.
למידע נוסף על הרעיון של הרצל “שיבה ליהדות,” קרא את סיפור החנוכה שלהלן, ככל הנראה אוטוביוגרפי, שפרסם הרצל כמה חודשים לאחר הקונגרס הציוני הראשון תחת שמו העברי, בנימין זאב:
(פורסם ב-Die Welt, 31 דצמבר, 1897)
היה היה איש, אשר הרגיש עמוק בנפשו את העֹני להיות יהודי. תנאי חייו לא היו רעים כלל. פרנסתו היתה מצויה ברוח ומאושר היה במשלח ידו, שנתן לו את היכֹלת ליצור ככל העולה על רוחו. כי אמן היה האיש. למקור מחצבתו היהודי ולאמונת אבותיו לא שם לב זה כבר, בעת שהופיעה השנאה הישנה בנוסחתה החדשה. ככל יתר חבריו חשב גם הוא, כי תחלף עד מהרה. קרא עוד…
