ישראל במרחב האזורי ובאסיה

המפה האזורית ששורטטה בהסכמי סייקס-פיקו מ-1916 עיצבה את מפת המזרח התיכון אותה אנו מכירים כיום. במפה זו מופיעה ישראל כישות קטנה וזרה בתוך ים ענקי ואחיד של מדינות ערביות. אך מאז שורבטה תמונה זו של המרחב האזורי, ובמיוחד בשנים האחרונות, מתגברים והולכים הסימנים לכך שהגיעה העת לבחון מחדש את תקפותה. תמיד נותר פער בין המציאות על פני הקרקע לבין תמונת “העולם הערבי” שניסו לכפות על האזור. עם השנים נדרשה יותר ויותר אלימות, על מנת לכפות תמונת חזית ערבית אחידה על אזור רבגוני ומורכב, ולבסוף הגיעה התפרקות בצורת “האביב הערבי”. זו חשפה את השסעים הלאומיים, הדתיים והשבטיים העמוקים, שמאפיינים את כל מדינות האזור, ומייצרים מפת מזרח תיכון שונה מאוד מזו הרשמית.

בנסיבות אלה, לכידותה, עליונותה הצבאית והצלחתה הכלכלית של ישראל הפכו לבולטות עוד יותר על רקע הדיכוי, הפיצול, החולשה המשטרית והשחיתות אשר מאפיינות במידה כזו או אחרת את כל מדינות האזור. בעקבות כך, משתנה לנגד עינינו הזירה המזרח תיכונית, “הציר השיעי” האנטי-ישראלי נחלש מאוד, עולות הצעות למערך בריתות אזוריות חדשות הכוללות את ישראל, כגון הסכמי אברהם, ומיעוטים אזוריים מהכורדים והדרוזים עד לסומאלילנד ולנוצרים בלבנון, מבקשים את הגנתה וחסותה של ישראל.

במציאות המתעצבת החדשה, אין ישראל עוד ישות חריגה המוקפת ים ערבי חד-גוני, אלא עמוד תווך אפשרי ברשת של בריתות אזוריות. האיומים וההזדמנויות בפניהם עומדת ישראל, אינם מסתכמים עוד בחזית ערבית גדולה, עוינת ומאוחדת, אלא בשלל קבוצות וגורמים, שלהם מאפיינים שונים ולעיתים מנוגדים, החל מעדות מקומיות, דרך תנועות לאומיות להגדרה עצמית, ועד לאידיאולוגיות קיצוניות החוצות גבולות. באם השינויים במזרח-התיכון עמוקים ומשמעותיים כפי שסימנים אלה מעידים, שומה על ישראל לעדכן ולהעריך מחדש את חשיבתה האסטרטגית.