תולדות הרעיונות היהודיים בעולם הנוצרי והאסלאמי

האם היה למקורות ולרעיונות של מורשת ישראל תפקיד ישיר ומשמעותי בייסוד העולם המערבי? עד לא מכבר התשובה לשאלה זו, הן בקרב אקדמאים והן בקרב כלל הציבור, הייתה בעיקרו של דבר “לא”. הסיפור המקובל בנוגע להתפתחות המערב בכלל והמדינה הדמוקרטית המודרנית בפרט, ייחס את ייסודם לרעיונות שפותחו בידי הוגי עידן הנאורות, אשר קיבלו השראה במידה כזו או אחרת ממקורות יווניים ורומיים עתיקים לצד השפעה של מקורות ורעיונות נוצריים. אם כך, מעבר למשקל זניח וסמלי בעיקרו של אזכורים יהודיים אשר תווכו דרך הנצרות, חב המערב אשר נוצר לכאורה משילוב של העולם היווני-רומי והנצרות, מעט מאוד למורשת ישראל.

אלא שעל תיאור זה של התפתחות המערב מערער בשנים האחרונות מספר גובר של חוקרים, אשר מתארים תמונה שונה בתכלית, ובה מורשת ישראל משחקת תפקיד שאינו נופל בחשיבותו מזה של המורשת היוונית-רומית או המורשת הנוצרית. בתמונה חדשה זו, לצד ההשפעה המעצבת על ההגות המדינית המודרנית, של המקורות מהעולם הקלאסי של יוון ורומא, ושל המקורות הנוצריים מימי הביניים, קיים מקור יסודי נוסף, אף כי עדיין בלתי מוכר לרוב, להגות המדינית המודרנית – המקורות העבריים (בלשונות אירופה – הבראיסטים). לאורך רוב ההיסטוריה המערבית, ובאופן מיוחד בשלב המכריע של עליית ההגות המדינית המודרנית, המאות ה-16-18, היו מקורות עבריים מעיין מרכזי להפריה והתפתחות המחשבה בסוגיות חברה ומדינה. הבנת חשיבותם של מקורות אלה חיונית עבור כל ניסיון לברר סוגיות משמעותיות בהגות המדינית, אשר חלקן משפיעות על חיינו גם היום. ביניהן: מאפייני מדינת הלאום, יחסי דת ומדינה, מקורותיה של הדמוקרטיה וכן גישות שונות בנוגע לזכויות הפרט והחברה.

בשל שילוב נסיבות, שביניהן גם תפוצת מקורות והוגים יהודיים ברחבי אירופה בעקבות גירוש ספרד, וכן שאיפת הרפורמציה לברר מחדש את המקורות והיסודות היהודיים של הנצרות, התפתחה במאה ה-16 כמיהה להכרת השפה, המקורות והרעיונות היהודיים באופן בלתי אמצעי. העברית הפכה לשפת חובה בכל אוניברסיטאות אירופה, לצד הלטינית והיוונית, ועד מהרה לא היה בנמצא הוגה בעל מעמד אשר יכול היה להימנע מלהכיר (או לפחות, מלהצהיר שהכיר) את המקורות היהודיים, החל מהתנ”ך (בשפת המקור) דרך רש”י, הרמב”ם ופעמים רבות גם מקורות תלמודיים וקבליים. מניקולו מקיאוולי דרך ז’אן בודין, תומס הובס וג’ון לוק, עד ג’מבטיסטה ויקו, קשה למצוא ולו הוגה משמעותי אחד אשר לא התייחס לסוגיות אלה במידה כזו או אחרת. מגמה זו לא הייתה רק נחלת ההגות והאקדמיה, והיו שותפים לה גם ציבורים רחבים ביבשת, במיוחד בארצות בהן הייתה השפעה דתית משמעותית לזרם הקלוויניסטי של הנצרות (אנגליה, סקוטלנד, ארצות השפלה, צפון-מערב גרמניה, ובקרב דוברי הצרפתית קהילות ההוגונוטים והעיר ג’נבה, כשמאוחר מצטרפות גם המושבות האנגליות הצפון-אמריקה).

סביב אמצע המאה ה-17, לא היה זה חריג שאסיפת המעמדות ההולנדית תפתח כינוסה בקריאה “אתם, בני ישראל” ושליט בריטניה אוליוור קרומוול ישווה עצמו ומדיניותו לדמויות מקראיות. לא היה מדובר רק בגישה הנוצרית הותיקה אשר המשיכה להתקיים וראתה את הנצרות כ”ישראל חדשה” אשר החליפה את היהודים כבחירת האל, אלא במגמה חדשה והפוכה כמעט, של הזדהות צבורים והוגים אירופים עם תולדות הלאום היהודי – במידה מסוימת שאיפה להיות מעין “ישראל הישנה.” גישה חדשה זו גררה בעקבותיה עניין רב במחקר ובמדיניות, במסורות הפוליטיות, המשפטיות והחברתיות של היהודים. בעקבות כך פורסמו במהלך המאה ה-17 אלפי ספרים אשר הוקדשו בחלקם או במלואם לבחינת המחשבה המדינית והחברתית של היהודים, וכללו שפע ציטוטים ודיונים בסוגיות מהמקרא, מחז”ל ומהוגים יהודיים מאוחרים יותר, כולל גם עשרות ספרים שעסקו בסוגת “רפובליקת העברים” (REPUBBLICA EBRAEORUM) או בלשון ימנו “מדינת היהודים.” שורה של ספרים בעלי תפקיד מכריע בהתפתחות המחשבה המדינית המערבית שאבו באופן משמעותי ומוצהר מהמקורות היהודיים, ביניהם: “חוקי המלחמה והשלום” מאת הוגו גרוטיוס, המהווה ספר יסוד במשפט וביחסים הבינלאומיים; “לויתן” מאת תומס הובס, חיבור יסוד בסוגיות של ריבונות ותפקידי המדינה; וכן “החוק הטבעי וחוקי האומות על פי מסורות היהודים” מאת ג’יון סלדן, אבן פינה במחשבה החוקתית, במיוחד בארצות דוברות האנגלית.

החל מהמאה ה-18 שורה של גורמים, בהם נשזרו גם מגמות אנטישמיות, הולידו תפנית באופנות האינטלקטואליות, שבעקבותיה החלה להתגלות אצל דור חדש של הוגים כמו וולטר והגל, הסתייגות גוברת מהעיסוק במקורות העבריים של התרבות המערבית, ונטייה לטשטש ואף להכחיש את התפקיד מכריע שהיה למקורות העבריים בעיצוב ההגות המדינית המודרנית. הסתייגות מכוונת זו גררה שקיעה הדרגתית של ידיעת השפה והמקורות העבריים, ובעקבותיה באו שכחה ואף השכחה מכוונת, של התפקיד אשר מלאו מקורות אלה בתרבות המערבית.

בעשורים האחרונים עולה התעניינות מחודשת בפן מוזנח זה של תולדות המחשבה המדינית, והחל עיסוק מחקרי רציני במורשת ההבראיסטית הנשכחת של המערב. התעוררות זו כבר הולידה במספר כנסים אקדמיים ראשונים, שנערכו בשנים 2004-2010 בישראל ובארה”ב, והביאו בעקבותיהם עניין של חוקרים ושל הוצאות ספרים בנושא.

בין אנשי הסגל במכון הרצל נמנית קבוצת חוקרים שמזה יותר מעשור ממלאים תפקיד מרכזי בתחיית העניין האקדמי והציבורי בתחום ההבראיזם הפוליטי. ביניהם: ד”ר יורם חזוני (חוקר פילוסופיה של התנ”ך), ד”ר אופיר העברי (חוקר הגותו של אחד מבכירי ההבראיסטים, ג’ון סלדן), ד”ר מרב גונס (חוקרת ההגות ההבראיסטית בבריטניה של המאה ה-17), וד”ר יחיאל לייטר (חוקר את הפן ההבראיסטי בהגותו של ג’ון לוק).