למידע נוסף, ניתן להרשם לקבלת עדכונים אודות פעילות מכון הרצל
האם היה למקורות ולרעיונות של מורשת ישראל תפקיד משמעותי בייסוד העולם המערבי? עד לא מכבר התשובה לשאלה זו, הן בקרב אקדמאים והן בקרב כלל הציבור, הייתה בעיקרו של דבר “לא”. הסיפור המקובל בנוגע להתפתחות המערב בכלל והמדינה הדמוקרטית המודרנית בפרט, ייחס את ייסודם לרעיונות שפותחו בידי הוגי עידן הנאורות, אשר קיבלו השראה במידה כזו או אחרת ממקורות יווניים ורומיים עתיקים לצד השפעה של מקורות ורעיונות נוצריים. אם כך, מעבר למשקל זניח וסמלי בעיקרו של אזכורים יהודיים אשר תווכו דרך הנצרות, חייב המערב מעט מאוד למורשת ישראל.
אלא שעל תיאור זה של התפתחות המערב מערער בשנים האחרונות מספר גובר של חוקרים, אשר מתארים תמונה שונה בתכלית, ובה מורשת ישראל משחקת תפקיד שאינו נופל בחשיבותו מזה של המורשת היוונית-רומית או המורשת הנוצרית. בתמונה חדשה זו שמתגלה, קיים מקור יסודי נוסף, אף כי עדיין בלתי מוכר לרוב, להגות המדינית המודרנית – המקורות העבריים (בלשונות אירופה – הבראיסטים). לאורך רוב ההיסטוריה המערבית, ובאופן מיוחד בשלב המכריע של עליית ההגות המדינית המודרנית, במאות ה-16-18, היו מקורות עבריים מעיין מרכזי להפריה והתפתחות המחשבה בסוגיות חברה ומדינה. הבנת חשיבותם של מקורות אלה חיונית עבור כל ניסיון לברר סוגיות משמעותיות בהגות המדינית, אשר חלקן משפיעות על חיינו גם היום. ביניהן: מאפייני מדינת הלאום, יחסי דת ומדינה, מקורותיה של הדמוקרטיה וכן גישות שונות בנוגע לזכויות הפרט והחברה.
בשל שילוב נסיבות, שביניהן גם תפוצת מקורות והוגים יהודיים ברחבי אירופה בעקבות גירוש ספרד, וכן שאיפת הרפורמציה לברר מחדש את המקורות והיסודות היהודיים של הנצרות, התפתחה במאה ה-16 כמיהה להכרת השפה, המקורות והרעיונות היהודיים באופן בלתי אמצעי. העברית הפכה לשפת חובה בכל אוניברסיטאות אירופה, לצד הלטינית והיוונית, ועד מהרה לא היה בנמצא הוגה בעל מעמד אשר לא הכיר (או לפחות, הצהיר שהכיר) את המקורות היהודיים, החל מהתנ”ך (בשפת המקור) דרך רש”י, הרמב”ם ופעמים רבות גם מקורות תלמודיים וקבליים. מניקולו מקיאוולי דרך ז’אן בודין, תומס הובס וג’ון לוק, עד ג’מבטיסטה ויקו, קשה למצוא ולו הוגה משמעותי אחד אשר לא נשען על מקורות יהודיים ברמה זו או אחרת. מגמה זו לא הייתה רק נחלת ההגות והאקדמיה, והיו שותפים לה גם ציבורים רחבים ביבשת. המקורות היהודיים במיוחד השפיעו בארצות בהן הייתה השפעה דתית משמעותית לזרם הקלוויניסטי של הנצרות: אנגליה, סקוטלנד, ארצות השפלה, צפון-מערב גרמניה, ובקרב דוברי הצרפתית קהילות ההוגונוטים והעיר ג’נבה, כשמאוחר יותר מצטרפות גם המושבות האנגליות הצפון-אמריקאיות).
סביב אמצע המאה ה-17, לא היה זה חריג שאסיפת המעמדות ההולנדית תפתח כינוסה בקריאה “אתם, בני ישראל” ושליט בריטניה אוליוור קרומוול ישווה עצמו ומדיניותו לדמויות מקראיות. לא היה מדובר רק בגישה הנוצרית הותיקה אשר המשיכה להתקיים וראתה את הנצרות כ”ישראל חדשה” אשר החליפה את היהודים כבחירת האל. הייתה זו מגמה חדשה והפוכה כמעט, של הזדהות צבורים והוגים אירופים עם תולדות הלאום היהודי – במידה מסוימת שאיפה להיות מעין “ישראל הישנה.” גישה חדשה זו גררה בעקבותיה עניין רב במחקר ובמדיניות, במסורות הפוליטיות, המשפטיות והחברתיות של היהודים. בעקבות כך פורסמו במהלך המאה ה-17 אלפי ספרים אשר הוקדשו בחלקם או במלואם לבחינת המחשבה המדינית והחברתית של היהודים, וכללו שפע ציטוטים ודיונים בסוגיות מהמקרא, מחז”ל ומהוגים יהודיים מאוחרים יותר, כולל גם עשרות ספרים שעסקו בסוגת “רפובליקת העברים” (REPUBBLICA EBRAEORUM) או בלשון ימנו “מדינת היהודים.” שורה של ספרים בעלי תפקיד מכריע בהתפתחות המחשבה המדינית המערבית שאבו באופן משמעותי ומוצהר מהמקורות היהודיים, ביניהם: “חוקי המלחמה והשלום” מאת הוגו גרוטיוס, המהווה ספר יסוד במשפט וביחסים הבינלאומיים; “לויתן” מאת תומס הובס, חיבור יסוד בסוגיות של ריבונות ותפקידי המדינה; וכן “החוק הטבעי וחוקי האומות על פי מסורות היהודים” מאת ג’ון סלדן, אבן פינה במחשבה החוקתית, במיוחד בארצות דוברות האנגלית.
החל מהמאה ה-18 הולידו שורה של גורמים, בהם נשזרו גם מגמות אנטישמיות, תפנית באופנות האינטלקטואליות, שבעקבותיה החלה להתגלות אצל דור חדש של הוגים כמו וולטר והגל, הסתייגות גוברת מהעיסוק במקורות העבריים של התרבות המערבית, ונטייה לטשטש ואף להכחיש את התפקיד מכריע שהיה למקורות העבריים בעיצוב ההגות המדינית המודרנית. הסתייגות מכוונת זו גררה שקיעה הדרגתית של ידיעת השפה והמקורות העבריים, ובעקבותיה באו שכחה ואף השכחה מכוונת, של התפקיד אשר מלאו מקורות אלה בתרבות המערבית.
חוקרי המכון מובילים מזה עשורים את גילויה מחדש של השפעת המקורות היהודיים על עיצוב התרבות והפילוסופיה המערבית.
John Selden, The Law of Nature and of the Nations According to the Learning of the Hebrews, with Introduction by Ofir Haivry (עתיד להתפרסם).
Meirav Jones, England’s Israel and the Foundations of Modern Political Thought (University of Pennsylvania, 2025).
Yechiel Leiter, John Locke’s Political Philosophy and the Hebrew Bible (Cambridge, 2018).
Ofir Haivry, John Selden and the Western Political Tradition (Cambridge, 2017).
למידע נוסף אודות פרוייקט זה, ניתן לבקר באתר Hebraic Political Studies של מכון הרצל.
